<h1>האורה לרש"י ח"ב סימן א'</h1>
<h2>דף כח:</h2>
נדה דאורייתא הכין פירושא, אם ראתה בתחילת נדותה טיפת דם כעין חרדל, או פחות מכאן, טמאה כל שבעה, בין שפוסקת באותה ראייה, ובין שאינה פוסקת עד סוף כל שבעה ובלבד שתפסוק לסוף שבעה, וטובלת לערב לעת צאת הכוכבים, ואותה טבילה היתה בזמנה, ועלה דההוא אמרינן דטבילה בזמנה מצוה. ולבסוף אותן שבעת הימים היו נכנסין אחד עשר יום שבין נדה לנדה, ומה הוא באותן הימים, אם רואה יום אחד ופוסקת לערב שומרת יום כנגד יום וטובלת לערבו של יום שני. וכן אם ראתה שני ימים רצופין שומרת השלישי כנגדן וטובלת, וכן היתה עושה שומרת יום כנגד יום, או יום כנגד שנים עד סוף אחד עשר יום, ומכאן ואילך אם היתה רואה מתחילין ימי נדותה לבוא, ונוהגת בעצמה דין שאר נדה, משהיתה יוצאה מן האחד עשר יום. ואותן הימים מקרא והלכה למשה מסיני הן במסכת נדה, ואם היתה רואה שלשה ימים רצופין באותן אחד עשר יום, בין בתחילה בין בסוף, זו הוא זבה גמורה, ותשב עליהן שבעה נקיים דבר תורה מיום שפוסקת לראות, וכשהיתה מונה שבעה נקיים אם ראתה באמצע השבעה או בסוף השבעה סותרת כל מה שלפניהם ומתחלת למנות מכאן ואילך. וכן כל ימיה אם לא הפסיקה להשלים ימי נקיותה. אבל פסקה מתחילין ימי נדותה לבוא ונוהגת בעצמה כאשה בנידתה, כמו שמפורש למעלה. וחומר בנדה שאפילו בראייה אחת טמאה כל שבעה, מה שאין כן בזבה, שאינה אלא שומרת יום כנגד יום, וחומר הזבה שכשרואה שלשה ימים רצופין יושבת שבעה ימים רצופין מה שאין כן בנדה, שאפילו רואה כל שבעה ופוסקת אותו יום שבעה טובלת לערב, ועתה פירשתי אחד עשר יום שבין נדה לנדה וימי זבה כדין תורה. ומתוך שרואות בנות ישראל שבאות לידי ספק זבה, שאם היתה טועה במנין השבעה מכנסת ימי נדה לתוך ימי זיבה, וימי זיבה לתוך ימי נדה. וכן מכמה עניינין כמפורש במסכת נדה, מתוך כך אמרו רבותינו אמר רבי זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים. שאפילו רואה כל שבעה ופוסקת טובלת לערב ומשמשת, והן החמירו על עצמן, ועשו אתהן ספק זבות לישב שבעה נקיים כדין זבה שלא תבוא לידי הספק. והכי נמי אמרינן בפרק אחרון דנדה דמשום ספק [זבה] הוא, דאמרינן [ס"ז ע"ב] אמר ליה רב פפא לרבא מכדי לספק זבה שוינהו כו', גבי מילתא אחריתי קאמר ליה. ומיהו שמעינן מהכי דמשום ספק זבה הוא. והאי אפילו רואות טיפת דם כחרדל כו' דקאמר רבי זירא, רבותא הוא דאשמעינן, דמדאורייתא אינה יושבת שבעה נקיים אלא זבה שראתה שלשה ימים רצופין תוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, והן החמירו שאפילו בתחלת נדה ובראייה אחת יושבת עליה שבעה נקיים, מה שאין כן בנדה, וליכא למימר דהא אתי לאשמעינן דמדאורייתא טיפת דם כחרדל לא מטמאה, והן החמירו דמטמאין, דהא אפילו מדאורייתא אשה מטמיא בראיית דם כל שהוא. כדתנן בפרק יוצא דופן [מ' ע"א] מטמאין בכל שהוא ואפילו כעין חרדל ובפחות מיכן, הילכך לאו אדם טיפה כחרדל קא מהדר, אלא אראייה אחת, כדמפורש למעלה. והא דאמרינן דאשה מיטמיא בכל שהוא היינו לענין ראייה, אבל לענין כתם הנמצא בבשרה או בבגדיה אינה מיטמיא בכל שהוא אלא עד כגריס ועוד, שאפילו עד כגריס תולה במאכולת. כדתנן [נדה נ"ז ע"ב] הרואה כתם בבשרה הרגה מאכולת הרי זו תולה בה. ועד כמה הוא תולה. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס של פול, אבל כגריס ועוד טמאה, כדמפורש בגמרא, וכל דין כתמיה נוהגין בזמן הזה כמו שמפורשין במסכת נדה בין להקל בין להחמיר.
